פסק-דין בתיק תא"מ 536-06-09

1. ביום 09.04.08 שכרה הנתבעת 1 מהתובעת, חברת להשכרת רכב, רכב מסוג טויוטה היילקס, בהתאם להסכם שכירות תפעולית (ליסינג), עליו חתמו הצדדים. להבטחת קיום התחייבויות השוכרת, חתמה זו על שטר חוב.  הנתבעים 2-3 חתמו אף הם על השטר כערבים בערבות אוואל לקיום התחייבויותיה של הנתבעת 1 ולפרעון השטר. תקופת השכירות על פי ההסכם הועמדה על 3 שנים, ובמעמד החתימה שילמה הנתבעת לתובעת סכום של 25,974 ש"ח. יתרת התשלומים היתה אמורה להשתלם ב-36 תשלומים חודשיים בסך 4,613 ש"ח בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה. ברם, עוד במהלך שנת השכירות הראשונה, ביום 19.03.09, הוחזר הרכב ובוטלה העסקה עקב הפרה יסודית של השוכרת וצבירת חוב פיגורים בסך 8,040 ש"ח (ראה גם מכתב ב"כ התובעת מ 25.3.09). לפיכך, הגישה התובעת את שטר החוב לביצוע בלשכת ההוצל"פ. קרן החוב במועד פתיחת התיק עמדה על 59,606 ש"ח על פי תחשיב גמר חשבון מיום 25.03.09.

סכום הקרן האמור הורכב מהרכיבים הבאים:

1. פיצוי מוסכם בסך 44,510 ש"ח- על פי סעיף 13.3.6 להסכם שהיווה את מכפלת התשלום החודשי האחרון בסך 5,563.8 ש"ח* 8 תשלומים.
2. יתרת פיגורים בסך 8,040 ש"ח- לפי סעיף 13.3.1 להסכם.
3. ריבית פיגורים בסך 186 ש"ח לפי סעיף 15.1 להסכם.
4. דמי מנוי איתוראן בסך 153 ש"ח לפי סעיף 17.2 להסכם.
5. חישוב חלקי בגין ביטוח מקיף בסך 1,072 ש"ח לפי סעיף 13.3.5 להסכם.
6. חריגת קילומטראז' בסך 1,517 ש"ח.
7. שכ"ט חוות דעת שמאי בסך 266 ש"ח לפי סעיף 13.3.3 ו-15.8 להסכם.
8. הוצאות תפיסה בסך 2,079 ש"ח לפי סעיף 13.3.3 ו-15.8 להסכם.
9. נזקים וחסרים לרכב על פי חוות דעת שמאי בסך 3,927 ש"ח לפי סעיף 13.1 להסכם.

2. הנתבעים מצידם הגישו התנגדות לביצוע השטר, במסגרתה העלו טענות כנגד כל אחד מרכיבי התביעה. כב' הרשם רובס (כתוארו דאז) בהחלטתו מיום 13.10.10, קבע כי ניתנת לנתבעים רשות להתגונן  בטענה אחת בלבד: ששטר החוב נועד להבטיח רק את תשלום דמי השכירות החודשיים שלא נפרעו; ועל כן לא ניתן לגבות באמצעותו רכיבי חוב נוספים, כפי שמבקשת לעשות התובעת, היינו גם אם יש זכאות מכוח ההסכם לסכומים נוספים. אזכיר - התביעה היא בעילה שטרית בלבד. היינו לא ניתנה רשות להתגונן ביחס לדיוק החישוב של החוב או הזכאות לסכומים הנתבעים מן החברה השוכרת; אלא רק ביחס ליכולת לגבותם מן הנתבעים 2-3 בתביעה שטרית, מכוח ערבותם לחוב החברה כלפי התובעת שעל פי שטר החוב.

בהתאם נתתי פסק דין חלקי (מוסכם) שחייב החברה (נתבעת 1) בכל יתרת החוב בתיק ההוצל"פ שנפתח ואיפשר לשפעל ההליכים בתיק זה כלפי הנתבעת 1, היה ולא יפרע החוב בתוך 30 יום. ביחס לנתבעים 2-3 הוסכם על מתן פסק דין בלא חקירות, והצדדים הגישו סיכומים.

דיון

3. לטענת התובעת, על פי הוראות שטר החוב, סכום השטר יקבע במועד הגשתו לפרעון, בהתאם ל" תשלומים שלא נפרעו ו/או שטרם הגיע מועד פרעונם". היינו כי היא רשאית לתבוע את יתרת תשלומי דמי השכירות העתידיים בעסקה ובנוסף את תשלומי השכירות שלא שולמו. לטענתה, במועד סיום העסקה, עמדה לחובת השוכרת יתרת פיגורים בסך 8,040 ש"ח בשל אי תשלום דמי השכירות וכן 25 תשלומים עתידיים. מאחר והתשלום החודשי האחרון עמד על 5,563 ש"ח, הרי שיתרת התשלומים העתידיים הסתכמה בסכום של 139,075 ש"ח ובצירוף יתרת הפיגורים- 147,115 ש"ח, היינו סכום גבוה יותר מיתרת החוב שנתבעה על פי תחשיב גמר החשבון, וחרף זאת לא עתרה לתשלום יתרת כל הסכומים.

4. התובעת ממשיכה וטוענת כי מאחר והנתבעים הינם בעלי השוכרת, הרי שבמקרה דנן המדובר בשטר חוב אשר ניתן בין צדדים קרובים לעסקת היסוד. לטענתה, חזות השטר הינה אכן המקור לפרשנותו, אולם כאשר מדובר בצדדים קרובים כאמור, ניתן גם להזדקק לנסיבות חיצוניות לשטר לשם פרשנותו. במקרה זה, יש לבחון את השטר על רקע הסכם השכירות מכוחו הוא נעשה, על פי אומד דעת הצדדים ובהתאם לכללי הפרשנות החוזיים. לעניין זה מפנה התובעת להוראת סעיף 5.7.1 להסכם הקובעת כי השוכרת מתחייבת לחתום על שטר החוב, ונותנת לתובעת הרשאה בלתי חוזרת למלא את הפרטים החסרים בו לשם הצגתו לפרעון, בגובה יתרת חובה כפי שתהא באותו מועד. את יתרת החוב חישבה התובעת כאמור בסעיף 13 להסכם, ועל כן ניתן היה לגבות באמצעות שטר החוב את יתרת החוב כאמור. היינו, לגישתה של התובעת, פרשנותו הנכונה של שטר החוב הינה כי ה"תשלומים שטרם הגיע מועד פרעונם" כוללים גם את התשלומים שעל השוכרת לשלם כתוצאה מאי תשלום דמי השכירות וסיום העסקה, לרבות הפיצוי המוסכם, קיזוז קילומטראז' עודף וכיו"ב.

5. מנגד טענו הנתבעים 2-3 (להלן "הנתבעים"), כי שטר החוב נחתם לשם מתן ערבות לפרעון ה"תשלומים שלא נפרעו או שטרם הגיע מועד פרעונם", היינו כי משהוגבל השטר להבטחת תשלומים ספציפיים, החובה על התובעת להוכיח כלפיהם את קיומו של החוב החורג מגדרם של תשלומים אלה, וזאת עליה לעשות בדרך הגשת תובענה אזרחית רגילה. לטענתם, חוק הערבות מגדיר את אחריותו של הערב לתחום ערבותו ומבדיל בין סוגי הערבויות השונים. כך, קובע סעיף 1(ב) לחוק כי הערבות יכולה להיות לחיוב כולו או מקצתו וזהו סוג הערבות עליו חתמו הנתבעים. סעיף 4(ג) לחוק גם הוא מגדיר את תחומי הערבות וקובע כי בערבות מוגבלת אין הערב חב אלא בתחום ערבותו. מעיון בשטר החוב מסיקים הנתבעים כי הכוונה הינה לחוב שיווצר כתוצאה מאי תשלום דמי השכירות החודשיים, אך לא לחובות נוספים אף אם נובעים הם מגדר ההסכם והפרתו בידי החייבת העיקרית - הנתבעת 1. חבותם של הערבים הוגבלה לחוב ספציפי זה. גישתם הפרשנית של הנתבעים לשטר החוב הינה אם כן, כי יש לפרש את השטר על פי נוסחו המילולי מאחר וזו מטרתו.

כפי שיבואר, לשון השטר יכול שתתיישב עם הילוכם של הנתבעים אך גם עם זו של התובעת.

לטענת הנתבעים, לפרשנותו המילולית של השטר לה הם טוענים יש הגיון עסקי. מאחר וזה נוסח ע"י עו"ד מקצועיים היושבים בתובעת. הנתבעים 2-3 הינם רק ערבים לנתבעת 1, כחייבים משניים. ואולם, לו היתה מגלה להם התובעת כי מדובר בערבות בלתי מוגבלת לטובת החברה, לא היו מסכימים לחתום על שטר החוב, מאחר ואין בכך כל הגיון עסקי, שכן ברי כי לא התכוונו ליתן ערבות בגין אי נסיעה מעל תקרת קילומטראז' מסוימת או אחריות לחוסרים ברכב. במקרה כזה גם לא היתה מסכימה התובעת להוציא את העסקה לפועל, ועל כן דאגה לניסוח ברור מראש של שטר החוב המבטיח את תקרת ההתחייבות המקסימלית של הערב, ובכך מעודדת את חתימת הערבים על שטרי החוב.  ככל שיש בידי התובעת עילת תביעה על יסוד שטר החוב, הרי היא מוגבלת לחוב הפיגורים - 8,040 ש"ח בלבד. יצויין כי הנתבעים לא חלקו על עצם קיומו של חוב הפיגורים או על גובהו, וכפועל יוצא- גם על ביטול ההסכם עקב הפרתו על ידי הנתבעת 1, המקים מאליו את החיובים הנלווים. אלא רק על חיובם שלהם בסכומים אלו. ממילא כאמור, זו החזית שנותרה לבירור  בגדרה של ההחלטה בבקשת הרשות להתגונן.

6. כמו כן טענו הנתבעים לראשונה בסיכומיהם, כי שטר החוב פגום, היות וחסרים בו סכום השטר ותאריך הביצוע, בניגוד לסעיף 28 לפקודת השטרות. באותה נשימה הודו כי איבדו את שטר החוב שהוגש לביצוע בלשכת ההוצל"פ ולפיכך שלחה להם התובעת העתק נוסף. טענה זו יש לדחות, שכן הועלתה לראשונה בשלב הסיכומים, ומדובר גם בחריגה מן השאלה היחידה בגינה ניתנה כאמור הרשות להתגונן.